כהן נ' גומא שרותי משרד ומערכות (1989) בע"מ ואח'

פסק דין

תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בקשר עם עבודתה כקלדנית אצל הנתבעת.

מבוא

התובעת, ילידת 19.5.70, הועסקה בתקופה שבין 1995 ועד לראשית שנת 2005 כקלדנית בבתי המשפט במחוז ירושלים, בחלקה הארי של התקופה בבית המשפט המחוזי בירושלים. בתקופה שעד ראשית שנת 2003 הועסקה התובעת באמצעות הנתבעת 1, גומא שירותי משרד ומערכות (1989) בע"מ ("גומא"). החל מחודש פברואר 2003 ועד לסיום התקופה הועסקה במישרין כעובדת מדינה על ידי הנתבעת 2 ("המדינה"). בחודש ספטמבר 2004, לאחר יום עבודה שבסופו התלוננה התובעת על כאבים קשים בידיה, פנתה התובעת לבדיקות רפואיות. לתובעת נערכה ועדה רפואית שבעקבותיה קבע רופא מטעם שירות המדינה כי מבחינה רפואית התובעת אינה מסוגלת להמשיך לעבוד כקלדנית. עבודתה של התובעת בשירות המדינה הופסקה ביום 5.1.05 שאז פוטרה מעבודתה.

התובעת טענה כי היא סובלת מדלקת גידים כרונית שנגרמה בשל רשלנות הנתבעות כתוצאה מעבודתה כקלדנית.

לכתחילה הוגשה התביעה נגד גומא ונגד המדינה. המדינה מצדה שלחה הודעה לצד שלישי לגומא. המצאה כדין לגומא לא צלחה משך זמן. משכך, ובהסכמת הצדדים, נמחקו ביום 22.1.12 התביעה נגד גומא וההודעה לצד שלישי. על הפרק עומדת, אפוא, התביעה ככל שהיא מופנית כלפי המדינה.

לטענת התובעת יש לייחס למדינה אחריות ברשלנות וזאת בשלושה מישורים מרכזיים: האחד, בכך שהעסיקה את התובעת באורח בלתי סביר למשך שעות עבודה ארוכות, ברצף וללא מתן הפסקות ניאותות; השני, בכך שלא סיפקה לה סביבת עבודה מתאימה ובטוחה מבחינה פיסית באופן שיבטיח את שלומה ובריאותה ויקטין את הסיכונים הגלומים בעבודת הקלדנות; והשלישי, בכך שלא הדריכה את התובעת כנדרש ביחס לכללי עבודה בטוחה ונכונה.

התובעת טענה כי רשלנותה של המדינה גרמה לה לדלקת הגידים הכרונית ממנה היא סובלת. לתמיכה בטענתה הגישה חוות דעת רפואית של ד"ר מאוריציו רוסו, מומחה לכירורגיה של היד ולכירורגיה פלסטית רקונסטרוקטיבית. המדינה טענה כי התובעת אינה סובלת מדלקת גידים כאמור אלא מתסמונת לחץ במוצא החזה שהיא מצב מולד ואיננה תוצאה של עבודתה כקלדנית, אף שהעבודה כקלדנית תרמה להחמרת המצב. המדינה תמכה את טענותיה בחוות דעתו של ד"ר אבנר קרב, מומחה לכירורגיה פלסטית ולכירורגיה של הגף העליון.

בשל ההבדלים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, הורה בית המשפט (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ'), לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס לכך, על מינויו של ד"ר אלון קובו, מומחה לכירורגיה אורתופדית וכירורגיה של כף היד, כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי התובעת סבלה מדלקת מוצא הגידים המיישרים באמה ימין ובאמה שמאל, כתוצאה מהפגיעה החוזרת (מיקרו-טראומה) הנובעת מעבודתה כקלדנית, שהפכה לכרונית, וקבע לה נכות בשיעור של 15% לפי ס' 35 (1) (ב)-(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 ("התקנות") והמליץ על החלת תקנה 15 לתקנות במלואה כך שדרגת הנכות תעמוד על 19%.

על רקע דברים כלליים אלה נעבור לדיון בסוגיות המתעוררות והדרושות להכרעה.

חובת הזהירות של המדינה - כללי

בפתח הדברים נתייחס בקצרה ובאופן כללי לשאלת חובתה של המדינה ואחריותה כלפי התובעת. בהקשר זה יש להבחין בין שתי תקופות.

בתקופה שהחל מיום 1.2.03 – שאז הפכה התובעת לעובדת מדינה – אין חולק כי המדינה היתה המעבידה הישירה של התובעת, על כל הנובע מכך באשר לחובות שחבה המדינה כלפי התובעת.

באשר לתקופה שקדמה לכך – היינו בתקופה שבין 1995 ועד חודש ינואר 2003, שבה הועסקה התובעת באמצעות גומא – טענה המדינה כי יש לראות בגומא כמי שהיתה אחראית על דרך העסקתה של התובעת ואין להטיל על המדינה אחריות בגין תקופה זו.

אין לקבל טענה זו. מהתמונה שהובאה לפני בית המשפט עולה כי גם ביחס לתקופה הראשונה יש לראות בגומא ובמדינה כמי שחבות שתיהן בחובות זהירות כלפי התובעת.

אכן, כפי שהתברר, חלקה של גומא בענייננו לא התמצה אך בהעמדת כח האדם הדרוש – הקלדניות – למדינה, שאצלה בוצעה העבודה. גומא העמידה אחראים מטעמה שהיו נוכחים בבית המשפט. שיבוץ הקלדניות למטלותיהם באולמות השופטים ובלשכותיהם נעשה, בעיקרם של דברים, על ידי האחראית מטעמה של גומא (ש' 23-24, ע' 8, ש' 5 ע' 15, ש' 12-18, ע' 3, ש' 17-20, ע' 29 לפרוטוקול) שהיא גם שאישרה לקלדניות חופשות, היעדרויות, איחורים וכיו"ב (ש' 12-15, ע' 3, ש' 1-4, ע' 11, ש' 24-26, ע' 11, ש' 10-11, ע' 29, ש' 10-11, ע' 41, ש' 27-29, ע' 11 לפרוטוקול). שכרן של הקלדניות שולם בתקופה האמורה על ידי גומא והוא נקבע במו"מ בין הקלדניות לבין הגורם המוסמך בגומא (ש' 26-27, ע' 32 לפרוטוקול).

אולם בכל אלה אין כדי לפטור את המדינה מאחריותה ומחובותיה כלפי הקלדניות כמי שאצלה הועסקו בפועל. הלכה למעשה למדינה היתה שליטה ומעורבות ממשית בכל האמור בעבודתן של הקלדניות, בסדר יומן ובסביבת העבודה שהועמדה לרשותן.

העבודה התבצעה בחצריה של המדינה – בבתי המשפט. המדינה היא שקבעה את סביבת העבודה והתנאים בעמדת העבודה. הציוד שבאמצעותו נעשתה עבודתן של הקלדניות סופק על ידי המדינה (ראו, למשל, ס' 8 להסכם בין המדינה לגומא, נ/1 לכתב הגנתה של המדינה, המדינה לא טענה אחרת בעניין זה). המזכירה הראשית של בית המשפט – שהיתה עובדת מדינה בכל הזמנים הרלבנטיים – פיקחה אף היא על עבודת הקלדניות וערכה להן ביקורות (ש' 21-27, ע' 3 לפרוטוקול). לשופטים עצמם – שעמם עבדו הקלדניות באורח צמוד לכל אורך היום – היתה השפעה ישירה ומשמעותית על מהות עבודתן ועל סדר יומן של הקלדניות. כך בכל האמור בהשפעה על קביעת שעות העבודה וההפסקות של הקלדנית העובדת עם שופט מסוים (לעניין הפסקות - ש' 19-21, ע' 11 לפרוטוקול, ש' 13-16, ע' 16 לפרוטוקול, לעניין שעות העבודה – ש' 16-17, ע' 21 לפרוטוקול). כך בכל האמור בעבודה המוטלת על הקלדנית, בין מלאכת הקלדת הפרוטוקול באולם המשפטים ובין מלאכת הכתבת החלטות בלשכת השופט. כך בכל האמור במתן הוראות מקצועיות תוך כדי העבודה. כך גם בכל האמור בהשפעה על שיבוצן של הקלדניות לעבודה עם שופט כזה או אחר (ש' 17-18, ע' 33 לפרוטוקול, ש' 18-19, ע' 37 לפרוטוקול, ש' 18-20, ע' 41 לפרוטוקול).

העולה מהאמור הוא כי יש לראות במדינה כמי שחבה כלפי התובעת חובת זהירות גם ביחס לתקופה שבה הועסקה התובעת באמצעות גומא (ולעניין זה אינני נדרש לטענות שהעלו הצדדים בקשר עם פסק הדין שניתן בעב (ת"א) 911583/99 אבני נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט (29.7.2001), שבמסגרתו נקבע כי יש לראות בתובעת שם, שהיתה קלדנית שהועסקה באמצעות חברת כוח אדם, כעובדת של המדינה החל משנת 1999, ושבעקבותיו נקלט בסופו של יום מערך הקלדניות כולו כעובדות מדינה).

השאלה שעומדת לדיון היא, אם כן, האם בנסיבות העניין יש בהתנהלות המדינה משום התרשלות.